ממה מפחדים אלה שמעוררים תבהלה בציבור
השמאל הישראלי, לפחות החלק המיליטנטי בתוכה, מזהה שציבור ימני ודתי מתחיל לזקוף קומה.
כמי שגדל בציבור הזה, התחושה היתה שהמדינה היא שלנו. מפתיע את העולם החילוני שיש כוח גדול וחזק, גם איכותית וגם כמותית, שרוצה להיות שותף. לא להתשלט – להיות שותף. וזה מפתיע אותם. אין הערכה אמיתית ומעולם לא היתה ליוצאי עדות המזרח. הם מופתעים מהעצמה ומהאיכות.
אחת הסתירות הכי מופלאות זה הטענות ההפוכות שטוענים. מצד אחד אומרים לציבור החרדי: למה אתם לא מתגייסים, למה אתם לא משתתפים? ולנו אומרים: למה אתם בכל המערכות? יש פה פחד. מציירים פחדים, לדוגמה שאנחנו רוצים שכל הנשים תלכנה למטבח. בוא נראה: המראיינת שמולי לא נמצאת במטבח. טוב, יגידו שהיא חריגה. הבעיה היא שכל הנשים שלנו לא נמצאות במטבחים. יותר מזעזע: 78% מהנשים החרדיות עובדות. קסם! כל העולם הנשי עובד חוץ משוליים שהחליטו לא לעבוד, אבל יום יבוא ותהיה מדינה יהודית ואז כל הנשים יחזרו למטבח. זה כל כך הזוי ותלוש. זה מראה שזה פחד ולא עובדות.
הדרך להתמודד עם התבהלה: לאמר אמת בלי לפחד
אני כן רואה בהם אחים. אחים מבוהלים. הדרך להתמודד עם דמיונות ופחדים היא לומר עובדות ואמת לאורך זמן. לאורך זמן האמת מורה דרכה. לדוגמה – אמרו שלאחר שתעבור עילת הסבירות יגיע סוף העולם. קמנו למחרת בבוקר – לא קרה כלום! הדרך היא לקדם את המציאות באופן שקול ואחראי, ולהראות המציאות שאין לפחדים בסיס. אם נעצור היום בגלל הדמיונות נגביר את הפחדים והחששות. עצירה היא כניעה לביקורת המדומיינת. אם הביקורת אמיתית וצודקת – אנחנו אנשים רציונליים ופתוחים. הארץ שייכת לכל עם ישראל וכולנו נמשיך להיות ביחד גם מחר. הדרך להמשיך להיות יחד היא לחנך את הציבור שלנו לא להיבהל מהבהלה שלהם. אי אפשר לשכנע אדם מבוהל, אבל אפשר לזקוף קומה ולומר דברים אמיתיים.
המחשבה שהקירוב תלוי במציאת חן גורמת את הפעולה ההפוכה. אנשים מעריכים אנשים אוטנטיים ורציניים ולא אנשים שרוצים למצוא חן. אין הבדל בין חילוני לדתי, כל אדם באשר הוא אדם: אני מעריך אדם שיש לו עמדה גם אני לא מסכים איתי. אני לא מעריך אדם שרוצה רק למצוא חן בעיני. הרצון שלנו לקרב והמחשבה שאם נאמר את האמת זה ירחיק – זה גורם בדיוק הפוך. האמת מעוררת את הנקודה היהודית החבויה אצל כל אחד, גם אם בהתחלה הוא מתקומם. הניסיון למצוא חן גורם לפעולה הפוכה: היא מחזקת את עמדת הכפירה, כי הרי גם האדם הדתי מנסה למצוא חן וזה אומר שהעמדה שלי היא זו שצריך להתיישר לפיה. כשאומרים את האמת יכול להיות שתהיה בהתחלה בהלה ופחד, אבל זה מעורר. למה הם כל כך מתרגזים? מה אנחנו רוצים, שאבא ואמא זה משפחה? שאנחנו רוצים מדינה יהודית שיש בה אהבת ישראל ואהבת האדם? הלאומיות שלנו היא בשורה לעולם כבר 3800 שנה. גם הם יודעים שזאת היהדות. לכן כשעומדים זקוף ולא מנסים למצוא חן זה מעורר.
רגשי הנחיתות של הציבור הימני והדתי
אנחנו ציבור שהיה מיעוט, מהקמת המדינה. בעשרות השנים האחרונות נוצר רוב למסרותיים. תמיד היינו בשוליים, וגם כשנתנו לנו להשתתף זה רק בדרגות הנמוכות. יש מרצים אבל לא מנהלי מחלקות. יש טייסים אבל לא מפקדי טייסות. בכל המערכות נותנים לנו להשתתף אבל אף פעם לא להיות בדרג הקובע. לכן יש רגשי נחיתות עמוקים. כדי לשהתחרר מ-75 שנה של רגשי נחיתות, צריך לחנך אחרת. לחנך לזקיפות קומה. אומץ לדבר. לומר את האמת זה סוד האחדות. אנחנו רוצים שותפות אמיתית מתוך כבוד אמיתי הדדי. המדינה היא של כולנו.
החילונים הם חדי עין. הם יודעים בדיוק הכל, וכשאנחנו מנסים לעשות הצגה הם אומרים אתה עובד עלי. אני נמצא בבלי סוף מעגלי שיח. כרגע המצב הוא שאין הקשבה. מפחדים להקשיב.
היתה אצלי קבוצה מהשכבה המכובדת בחברה הישראלית, באו לשמוע את דעותי. אמרתי את דברי בצורה הכי ברורה בכל הנושאים הכי קשים. על פמיניזם, להט"ב, דת ומדינה, תחבורה בשבת. בסוף השיחה אמרה אחת הנשים: אני לא מאמינה שאתה כזה אדם מתון. אתה מצטייר אצלנו כמפלצת, איך יכול להיות שאתה כזה מתון? החתן שלי פגש את אותה גברת אחרי שבועיים. היא אמרה לו: הוא הרבה יותר מתון ממה שאנחנו חושבים עליו. הגעתי למסקנה שהוא פשוט גאון בלעבוד על בני אדם. מבחינתה לא יכול להיות שמה שאני אומר זה מה שאני באמת! אני ממשיך להיפגש, לומר את האמת. היא מתונה, היא מה שהעם היהודי הולך איתו בתרמיל כבר 3000 שנה. בשורת צלם אלוקים שבאדם, גילוי הערך הפנימי, זה לא לוקח את החירות – זה מחזק את החירות.
