כדי להבין את שיטות ההשתקה של הפרוגרס צריך להבין את תיאוריית הקוויר

הרב יגאל לוינשטיין בשיעור בישיבת חיפה, על תיאוריית הקוויר, ההשתקה של הפרוגרס והאומץ לומר דברי אמת.

שיטות ההשתקה של הפרוגרס

אנחנו רגילים לחשוב שאמירת אמת פוגעת באחדות. אנחנו יודעים כמה האחדות חשובה. אפילו עובדי עבודה זרה ויש ביניהם שלום – מנצחים במלחמות. אבל האם אמירת אמת פוגעת באחדות?

זה נכון שעל אמירת אמת משלמים מחיר. אבל אני מבקש לחלוק על המחשבה שאמירת אמת פוגעת באחדות.

יש הבדל בין טווח קצר לטווח ארוך, ויש הבדל בין המישור הפרטי-האישי למישור הציבורי.

קיבלתי טלפון מיהודי שעובד בחברה גדולה. הם עשו כינוסים לקראת חודש הבושה והזמינו את כל העובדים. אותו אדם פנה לאחראית, ואמר לה: אם אנחנו פלורליסטים, בואי נשמע את שני הצדדים! אמרה האחראית – מצויין. הוא שאל אותי אם אני מוכן לדבר על הסוגיה של המשפחה, אמרתי כמובן שכן. זה נושא שתמיד חשוב לדבר עליו. אבל אמרתי לו: בוא נקבע כבר שם למרצה נוסף במקומי. שאל אותי למה? אמרתי לו – ברגע שתגיד את השם שלי תקבל תשובה שלילית. הוא אמר – לא יכול להיות, החברה מאוד פתוחה וליברלית, מקבלים את כולם. זה היה בבוקר. בצהריים הוא התקשר שוב: "הרב, יש לך רוח הקודש". לא רוח הקודש, ניסיון.

אנחנו עדים לתופעה שלא הכרנו. סתימת פיות לא היתה קיימת, לפחות בשלוש מאות השנים האחרונות, בהם יש מאבק על החירות. הדבר הראשון בחירות הוא החופש לדבר. עד אתמול היה קיים הכלל הידוע: אלחם על זכותך לומר את דבריך גם אם אני לא יכול לסבול את מה שתאמר. כך היה מקובל בעולם המערבי החופשי. אין פריחה ויצירה אלא במקום שיש דו שיח, התגוששות של דעות. אין האמת מתבררת אלא מהפכה. לקח אלפי שנים למין האנושי להגיע למסקנה שכתובה בתורה, שצלם אלוקים שבאדם זה הדעה והדיבור. והנה אנחנו עדים לתופעה של השתקה. את הדעות הכי נורמטיביות אי אפשר להשמיע יותר. זה שאנחנו נמצאים פה הערב, זה מצב לא נורמלי לחלוטין. זה שאנחנו נאלצים לעשות כאן בישיבה ערב שתוכנן להיות בטכניון – הקטר של רכבת המדע הישראלי, המקום שאמור להיות בו חופש המחשבה הכי רחב – זה מצב שצריך לברר איך הוא יכול להיות.

 

ארבע התקופות של המחשבה האנושית

למה דיבור נורמלי נאסר, וכל דיבור לא נורמלי הפך להיות לא רק מותר אלא מצווה?

העולם המערבי עבר ארבע תקופות. התקופה הראשונה היא תקופת 'העולם האמוני', כשהנצרות שלטה באירופה. מהרגע שהופיע המדע מתקופת דקארט ואילך – ההגדרה היתה מעבר מעולם של אמונה לעולם האדם החושב. "אני חושב משמע אני קיים". התבונה האנושית במרכז. התוצאה ההיסטורית: הצלחה מסחררת. המחשבה האנושית שוחררה מבית הכלא של אמונה נוצרית שקרית, והאדם שוחרר מכבלי נצרות דכאנית.

התקופה השניה נמשכה 200-300 שנה. זה הוליד באדם היבריס, גאווה, והאדם חשב שהוא יכול לתת תשובה לכל שאלה בחיים. הרמב"ם במורה נבוכים אומר ששאלות מופשטות, מטפיזיות, המחשבה האנושית לא יכולה להוכיח, ולכן לא יכולה להגיע לתשובות באמצעות המדע האמפירי. התוצאה של הגאוה הזו היא התקופה עם שפך הדם הכי גדול בהיסטוריה, והכל בשם האמת. האמת הסוציאליסטית, האמת הפאשיסטית, האמת הקומוניסטית, האמת הנאציסטית. בשם התבונה נגרמו העוולות הכי גדולות בהיסטוריה.

השלב השלישי הוא הריאקציה: העולם הפוסטמודרני. מעבר מעולם של תבונה לעולם של רגשות. אני מרגיש משמע אני קיים. ההרגשה הפכה להיות אמת המידה לבחון את החיים, והתבונה הפכה להיות מוקצית. נבנו פילוסופיות שאומרות שאדם סובייקטיבי לא יכול לדעת אמת.

 

מאפייני חברה שמנוהלת על פי רגשות

מה אמת? רק מה שאני מרגיש. אתה טוען טענה אחת, אני טוען אחרת. אבל על הרגשה אתה לא יכול להתווכח. הרגש שוחרר מביקורת. ככה אני מרגיש!

אבל אנחנו יודעים שהרגש הוא אחד החלקים הכי בעייתיים. זה החלק הכי חי בנו, אבל הוא בעייתי. הרגש לא יציב. עולה ויורד, משתנה, נשחק מהר מאוד. הרגש תמיד פרטי, ותמיד חווה חוויה אישית. מושגי הטוב והרע ברגש הם לעולם מה טוב לי ומה רע לי. אם אין שכל שמנהל רגשות, לא ניסיון ולא תורה – הרגש מאבד איזון. יש לנו גם רגשות טובים וגם רגשות מכוערים. היצרים שייכים לרגשות. אהבה ואחווה ושלום ורעות, וגם קנאה ושנאה ותחרות.

שאלו אותי בריאיון על הנערים ביישוב עלי שהיה להם רגשות קשים אחרי הפיגוע. עניתי: הרגש כל הזמן מתפעל ממה שקורה מסביב, והתורה מלמדת אותנו לנהל רגשות. אני בוחן את ההרגשה על ידי השכל ועל ידי התורה, ואם אני מסיק שהיא שלילית, אני מתגבר עליה. אבל אם אין אמת מידה לשיפוט – הרגש מאבד איזון. קוראים לזה 'להיות אותנטי'. אם אני רוצה להיות אני באמת, אני צריך לזרום עם ההרגשה.

 

מי נעלב ראשון: עולם שבו כל נורמה היא דיכוי

השלב הרביעי בתהליך הוא האל החדש: ההרגשה שאני מופלה, שאני קורבן. מי שאומר "נעלבתי" ראשון – ניצח. פעם היה שכל, אז אם מורה אמר – צריך להיות חרוץ ולעבוד קשה, כל בטלן הבין שצריך לעבוד קשה. אבל היום אם מורה אומר שצריך להיות חרוץ, ואני בטלן – הוא פוגע בי! הוא אומר שאני לא בסדר! אם אני חווה פגיעה ועלבון מדיבורים של מישהו – הוא פוגעני. יותר מזה: הוא אלים. דיבור זה אלימות?! עובדה – חוויתי תחושה של אלימות כשדיברת. התחושה היא הקריטריון לאמת.

היה כנס של 'אבן ישראל', יום עיון למורים ומחנכים בחמ"ד, בנושא הזהויות החדשות והבעיות שהן גורמות. זו סוגיה הרת עולם. ילדים סובלים מאוד ברמה האישית. היה אמור להיות כנס אחד באריאל ושני בירושלים. שכרו את האולם, ואחרי שפרסמו – תנועת הלהט"ב פנתה לעירייה ואמרה שמדובר בכנס של אלימות נגד הלהט"ב. כמו בטכניון: רוצים לעשות חוג בעניין המשפחה, אסור. זה אלימות נגד הלהט"ב. באריאל נבהלו, וביטלו.

בירושלים – אותו דבר. איימו עליהם וסגרו את המקום. בסוף עשינו את הכינוס בהיכל שלמה. פרסמו ברשתות להגיע למחות נגדנו. הפוסט שפרסמו: כנס שכל כולו אלימות נגד הלהט"ב, כי הכותרת שלו היא אבא ואמא שווה משפחה. איפה האלימות? כשאני אומר את זה, יש מי שחווה חוויה שדרך החיים שלו לא לגיטימית.

פעם באתי לקבוצה לא דתית, ביקשו לשמוע את דעתי בנושא קשה. אמרתי להם דבר ראשון: תדעו שהעלבתם אותי באופן קשה, ואני מתקשה להתחיל את השיחה. קפצו ושאלו אותי מה קרה? אמרתי להם – אני כל כך פגוע שאני לא יכול לפתוח את זה. התחלתי לדבר על הנושא, אחרי חצי שעה אמרו לי – אתה מעליב את כולם. מיד אמרתי: סליחה, אני נעלבתי קודם! קמה בחורה אחת ואמרה לי: אתה גבר? כן. אתה סטרייט? כן. אז אין לך זכות להיעלב! יש אנשים שמותר להם להיעלב ויש אנשים שאסור להם. שאלתי אותם: מי קובע? אמרו: כל מי שנעלב כתוצאה מהגדרה של נורמות.

כל מי שקובע שיש משהו נורמלי – פוגע ומדכא את הלא נורמלי. הרוב, התרבות, הערכים, הטבע – כל אלה קובעים נורמות. זכר זה הגדרה, זה גוף ביולוגי, שיוצר טבעים מסויימים ומשיכות מסוימות. זכר נמשך לנקבה, מה שגורם להמשך הקיום, וכן הלאה. ברגע שקבעת שיש קטגוריות לנורמלי – באותו רגע כל מי שלא עומד בקטגוריות האלה הפך להיות לא נורמלי. עצם ההגדרה של נורמלי הפכה להיות הגדרה מדכאת.

כך מגדירה התנועה השלטת את האמת. מה טוב ומה רע. הרי כולם מסכימים שאלימות זה מחוץ לחוקי המשחק. אבל תמיד אצלנו אלימות היתה עשיית מעשה, קריאת שמות גנאי וכדומה. היום כל מילה שמגדירה נורמה היא אלימות!

יש נורמה נפלאה ללכת לקרבי, ומי שמתחמק ולא מתגייס זה פסול. זו נורמה שמעמידה את החיים. יש ערכים מעמידי חברה. נורמות של זכר ונקבה, ילדים, המשכיות. זו נורמה שמעמידה חברה. מי שלא חי לפי הנורמות האלה – שיחיה איך שהוא רוצה, אבל היום עצם האמירה שיש נורמה – מישהו חווה חווית דיכוי ואלימות. לא בגלל שעשינו משהו, אלא בגלל שהגדרנו נורמה!

 

התיאוריה הקווירית ושיטת ההשתקה

הדרך שבה רוצים לתקן את 'האלימות' היא באמצעות התפיסה הקווירית. קוויר זה תיאוריה תרבותית שעיקרון העל שלה הוא חירות מהנורמלי. כדי להגיע למצב שאנשים שחיים מחוץ לנורמה ירגישו נעים וטוב – הדרך היא להעצים את הלא נורמלי, ולהשתיק את הנורמה. מה זה איש? מה זה אישה? אין הגדרה, הכל זה הסללה. מה זה משפחה? מה שאתה נוטה. בזה שאומרים 'אבא ואמא שווה משפחה' קובעים נורמה. לכן שינו להורה 1 הורה 2.

עם יהודי זה הגדרה מפלה. אם מדינה יהודית – אז המדינה לא ערבית, לא דרוזית ולא צ'רקסית. ההגדרה מפלה. זו הטענה נגדנו שאנחנו אלימים. במה אנחנו אלימים? לא במה שאנחנו עושים, הרי לא עושים כלום. אלא בנורמות! בזה שאנחנו אומרים שהמדינה יהודית אנחנו פוגעים בעשרים אחוז מהמדינה שלא עשתה שום דבר. אנחנו מדכאים!

אלימות זהותנית. זו רעידת אדמה, שבשמה מוצדק להעצים את הלא נורמלי ולבטל כל נורמה זהותנית. לכן סגרו את הכנס – הוא רוצה לומר שאבא ואמא זה נורמה. עצם ההצעה לעזור לנער להקים בית נאמן בישראל היא אלימות. כי אמרת שהדרך שבה הוא חי היא לא נורמלית, והוא חווה אלימות. לכן שר הבריאות הקודם הורוביץ קבע בחוזר מנכ"ל שאסור להציע עזרה לנער או נערה שמרגישים בעיות זהות בנטיות שלהם. עצם ההצעה היא פגיעה.

 

דרך ההתמודדות עם תיאוריית הקוויר: הקריטריונים לאמת

כדי להתמודד עם הדברים האלה צריך בראש ובראשונה לחזור אל היסודות: מה הן אמות המידה לקבוע אמת. יש שלוש אמות מידה: תבונה אנושית, ניסיון אנושי, והתורה. אם אין אמות מידה ברורות – אין שום אפשרות להתמודד עם מניפולציות רגשיות. בטלוויזיה תמיד יביאו פלסטיני שלא עשה שום דבר והילד שלו נהרג, והוא בוכה ואשתו בוכה, ואז אתה רוצה לברוח מארץ ישראל. היכולת לשחק ברגשות ולעשות מניפולציות בעולם שאין בו אמות מידה לבחון ערכים הי אינסופית. אם הדמיון מנהל את החיים ולא הרציונל – אפשר לשחק באנשים כמה שרוצים.

יש ספר של ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון, שנקרא 'משיח אכזר'. הוא מתאר את המדינה כשהמתנחלים ישתלטו עליה. אם אתה קורא את זה כאדם שלא מכיר תורה ולא מכיר מתנחלים, ואין לך ביקורת של שכל ושל תורה – אתה רץ להפגנות עם עשרה דגלים ביד. אנשים משוכנעים שאנחנו אויבי האנושות. בטוחים שחוץ מלשנוא נשים, לשנוא להט"בים ולשנוא ערבים אנחנו לא עושים שום דבר. הסיבה היחידה שהציבור שלנו לא קונה את זה היא שיש לו תורה. משה אמת ותורתו אמת. אלמלא האמונה בודאות של התורה ובברכה שהיא מביאה לעולם – גם אנחנו היינו נסחפים.

התיאוריה הקווירית מכוונת את פעולותיה לגיל הצעיר. באולפנה אחת בשומרון אחת המורות יצאה מהארון. שלחה בקבוצות תמונות ממסיבה שעשתה עם חברה שלה. המורות היו מזועזעות עד עמקי נשמתן. איך הבנות הגיבו? איזה מגניב, תראו איזה כיף להן! אין להן אמות מידה לשיפוט, אז רק הרגש – איזה כיף להן! איבדו את הרגשות הנורמלים.

כל התורה בנויה על דרך ארץ קדמה לתורה, על אבות האומה שקבעו את המידות הבסיסיות שלנו. אם משחקים עם הרגשות היסודיים של הילדים – אין שום בסיס שיחולו עליו ערכים.

נערה שמגיעה לפסיכולוג, לא טוב לה עם הגוף שלה והיא רוצה להיות בן – הפסיכולוג יברר איתה אם היא רוצה, ומיד יתחיל תהליך של להפוך את הגוף שלה. 'אישוש מגדרי'. המערכת שלחה את הילדה מגבעת שמואל לפסיכולוגית. חשבו שהיא תטפל בילדה. מה עשתה הפסיכולוגית? אישרה שהיא ילדה. מה אתה עושה אם אתה מורה? אתה הרי לא מתערב בטיפול מקצועי. המערכת משותקת, והפסיכולוגים 'מאששים'.

מבחינת הקוויר, ההורים הפרימיטיביים תוקעים אותנו, וחושבים שבן זה בן ובת זה בת. מה נעשה? ועדת הרווחה רצתה לחוקק חוק מיוחד, שיש למדינה זכות לא לעדכן את ההורים בטיפול שעושים לילדים טרנסג'נדרים. כל זה בשם ההגנה על הילד. הרי אם תגיד לילד שהוא ילד – הוא יפגע, זה אלימות!

 

הדרך להתמודד עם ההשתקה הפרוגרסיבית: האומץ לומר אמת

דבר ראשון צריך להבין את התפיסה הקווירית של החירות מהנורמלי. זו תפיסה עולם כוחנית ממש. כל החברות מפחדות מהם. הספר 'בלתי הפיך' של עיתונאית אמריקאית שיצא עכשיו התרגום שלו עוסק בתופעה של הטרנסג'נדרים והפגיעה בהם. רצו לעשות ערב השקה לספר – כל אולם שסגרו איתו ביטל את האירוע כשהבין מה הנושא. עשו שיימינג כזה שכולם פחדו. זו תנועה אלימה! הפרטים סובלים סבל נורא, והתנועה מנצלת את זה כדי להמשיך את התהליך של פירוק הזהויות. ההבנה הזאת חשובה מול האמירה הרווחת: אם לא תתעסק בזה זה יעבור. תמיד יש דברים הזויים בשוליים, למה להתעסק עם זה? אבל האמת היא שזה לא בשוליים – זו תנועה שרוצה לשנות את הכל. כששותקים – הם מתחזקים!

לכן כשמישהו אומר אמת – הוא מחזק את הנורמלים. הוא יוצר את האחדות! הוא מחזק את האחדות כי הוא מחזק את הזהות שמאחדת. התיאוריה הקווירית מפרקת את הזהות של הפרט, המשפחה, החברה והאנושות. מה שמחבר בני אדם זה היגיון משותף, ערכים משותפים. אבל אם כל זה דיכוי – אתה מפורר את החברה. זו הסיבה שהקיטוב גובר. כל ערך שמחבר אותנו מואשם בדיכוי, גזענות ואלימות. זה מפורר את החברה! לכן כשאתה נאבק על הנורמות ועל הערכים – אתה נאבק על האחדות שבחברה. מי שנאבק על הערכים נאבק על האחדות. אנחנו צריכים להבין שאנחנו לא פוגעים באחדות – אנחנו נאבקים על האחדות.

 

דוגמאות לאומץ ואמירת אמת מול השתקה פרוגריסיבית

העם שלנו בריא. אי אפשר לעבוד עליו. מחד אחד יש לו רגשות, אהבה וחמלה, ומצד שני אי אפשר לעבוד עליו. יש גיבורים שעושים מהפכות. הנה שלושה סיפורים.

יש ישיבה במצפה רמון. הקב"ה מסובב הסיבות גורם שמתל אביב מגיעים הרבה למצפה. הייתי שם שבוע שעבר, ראיתי בניין אחד שכולו שלטים – אבא ואמא שווה משפחה, ומולו בניין שכולו דגלי גאווה. במצפה רמון לא רק לפרטים יש אומץ – יש שם ציבור שאומר אמת. פעם ראשונה שראיתי את זה. איפה שיש ציבור שאומר אמת – מתחילה תנועה. לא מבזים אף אחד, אומרים את האמת בשיקול דעת מתוך אהבת ישראל. אמרתי להם: פה מתחילה המהפכה. קיבלתי אישור מעיתון הארץ: "במצפה רמון תיקבע דמותה של מדינת ישראל". האם זו מדינה סובלנית שמקבלת את האחר, אין אמת ואין נורמות, או שזו מדינה יהודית.

התקשרה אלי נערה צעירה גיבורה שלומדת במכללה. היא סיפרה שראש הפקולטה האשים אותה שהיא גזענית נגד התלמידות הערביות, ואמר לה שהיא לא תמשיך בלימודים אם לא תתנצל בפני כולם. מה הגזענות שלה? היא וחברה שלה קוראות לערביות 'בנות דודות'.

אמרתי לה – זה רגע היסטורי. כולנו נפגשים עם הרגע הזה שאם נגיד את האמת – ניפגע. כבר 75 שנה אנחנו מורידים את הראש ושותקים בשם הרצון להשתלב ולחזק את האחדות. רוצים להשתלב, אבל במבחן התוצאה – משתלבים יפה, מעטים חוזרים בתשובה, ורבים מאוד מורידים את הכיפה. יש דרך אחרת, והיא להבין שהשבר שאנחנו חווים היום הוא כדי שנבין שהגיע הזמן שנרים את הראש. עם כל הכבוד להרצל, לא הרצל הוא החזון שלנו אלא משה רבנו. החזון שלנו הוא לא עם ככל העמים אלא מדינה יהודית. אבל אנשים שמאמינים בתורה מפחדים לומר אותה. אז הקב"ה ארגן שלא יעזור שנשתוק. אז חייבים להרים קומה!

שאלתי אותה – את חושבת שמה שעשית זה גזעני? ענתה לא. את חושבת שהתורה גזענית? לא, ההיפך. התורה היא תורת חסד. שאלתי אותה – את מוכנה להגיד את זה? אמרה לי – אני צריכה לחשוב. אמרתי לה – השאלה הכי גדולה שאת צריכה לענות עליה היא האם את מוכנה לשלם את המחיר. בלי זה לא תוכלי להתחמק ותהיי חייבת להתנצל. אחרי כמה ימים היא התקשרה שוב, ואמרה: החלטתי לדבר עם הדיקן, ואני מוכנה לשלם את המחיר. אני לא מוכנה לעמוד מול הציבור ולשתף פעולה עם עלילה נגדי, נגד עמי ונגד תורתי. היא ביקשה שיחה איתו, ואמרה לו: מה שאתם אומרים זה עלילה וגזענות נגדי. אני לא גזענית והתורה לא גזענית. הפרופסור לא נשאר חייב, האשים אותה בגזענות, והם התווכחו 40 דקות. נראה אתכם עומדים 40 דקות ומתווכחים עם הבוס שלכם. איזה כוחות צריך לגייס בשביל לעשות שינוי!

אחרי 40 דקות שיחה, הפרופסור אמר לאותה סטודנטית: אני חושב שאת צודקת, אני יורד מהעניין. מי יותר אמיץ, הנערה הזו או מי שנלחם בחמאס? מול החמאס כל עם ישראל מאחוריך. פה אתה לבד. אין תמיכה. האמת היא שיש תמיכה בנסתר. הדור כולו זכאי, וכל מה שנבנה בעם היהודי אלפי שנים מונח בעומק. כשמדברים אמת זה מעורר מה שקיים מעומק הלבבות של כל עם ישראל. מגלים שעם ישראל אולי מפחדים, אבל כולם מאמינים בני מאמינים! הדור זכאי, וחובה על מי שמאמין בדור לזקוף קומה ולדבר בשביל כל הדור!

תוך כדי שדיברתי בכנס אבן ישראל הגיעה אישה שהתחילה לצעוק. ניסו להשתיק אותה, אמרתי להם – למה, תנו לה לדבר! העסק נרגע, היא התחילה לשאול שאלות, עניתי לה דבר דבור על אופניו. היא רצתה ללכת, ולפני כן עמדה מול הקהל והתחילה לצעוק: דמוקרטיה! אישה אחת מול 350 איש. הביאו סדרנים ורצו להוציא אותה, אמרתי להם – חברים, הכל בהשגחה. היא מלמדת אותנו שיעור באומץ! לבד מול 350 איש, והיא צועקת לבד. יש לכם אומץ לעמוד בכנס להט"ב, לשאול שאלות ובסוף לצעוק 'אבא ואמא שווה משפחה?

זה עיקרון אוניברסלי. כל מי שעשה שינוי בהיסטוריה שילם מחיר אישי. מרטין לותר קינג עשה מצעד של מיליון איש. אמרו לו – זה ייגמר לא טוב, יתנקשו בך. הוא ענה: אפשר להרוג אותי, אבל אי אפשר להרוג את הצדק. רצחו אותו, והוא ניצח. כשנאבקים על דבר צודק אפשר לפגוע בנו, אבל האמת תנצח.

היה לנו בחור שהיה בקורס מ"פ. לומדים שם שנה. הצבא חתם עם אוניברסיטת חיפה, אתם מכירים את התפיסות שלה. המחלקה ליחסים בינלאומיים תחנך את קציני צה"ל, ועם זה הם צריכים אחרי זה להגן על המדינה. אם לא היינו מאמינים בני מאמינים כולם היו זורקים את הנשקים. ישבו שם 80 קצינים, הגיע פרופסור וסיפר לכולם על פשעי המלחמה של צה"ל והמדינה בשטחים. כל השקרים של כל ארגוני השמאל. ישב שם קצין והתלבט – להתווכח או לא? אם יתווכח – יודח מהקורס. אז להוריד את הראש? אף אחד לא הרים את הראש. הוא הרים את היד, ואמר: סליחה, אבל אני משרת ביהודה ושומרון כבר כמה שנים, וכל מה שאתה אומר זה שקרים ועלילת דם. התחילה מהומה גדולה. הסתיימה ההרצאה, כל החברים יצאו, נפרדו ממנו ואיחלו לו בהצלחה. לא עברו חמש דקות, והגיע שליח ממפקד הקורס. המפקד אמר לו לספר מה קרה. אחרי שסיפר, המפקד אמר לו: הדבר הכי חשוב לצבא זה שיהיה לו קצינים אמיצים. אני מאוד שמח שיש לי קצין כמוך. המפקד ביקש ממנו להביא מרצים מהצד השני. מאז ועד היום יש בקורס הזה גם מרצים מהצד הימני.

מה קרה בהרצאות הבאות? פתאום עוד ועוד קצינים הרימו ידיים ודיברו. פתאום כל הקהל נגד המרצה. איפה זה היה קודם? ישראל מאמינים בני מאמינים, אבל הפחד השתיק את כולם. אחד ששבר את המחסום – כולם מקבלים אומץ.

זו תופעה פסיכולוגית חברתית ידועה, וזו הדרך היחידה להתמודד עם ההשתקה. במצב כזה כל אחד מסתכל ימינה ושמאלה, אם הוא רואה שכולם שותקים – הוא חושב שהוא היחיד. אחד שאוזר אומץ ואומר מה שהוא חושב, גורם לכולם להרגיש שהם לא לבד, ופתאום כולם יכולים לדבר.