עקרונות מתורת הרב קוק למאבק על הצביון היהודי
הרב קוק קבע שהדור שלנו זכאי בפנימיות. כלומר – דור של תחיה בא לאחר 2000 שנות לימוד קולקטיבי והפקת לקחים. מצד שני, היה לרב קוק ביקורת מאוד קשה על ההתנהגות החילונית, על הכפירה. בעיקר בכל מה שנוגע לרשות הרבים. היו לו ביקורות על דברים שבהם רצו לנתק את היהדות מהתחיה.
הרב עשה כל מאמץ לחבר את התנועה הציונית לשורשיה היהודים. זה בעצם חיבור תורה ומדינה וכל התורה הזאת.
על המאבק התרבותי בישראל
המאבק היום הוא בעקבות שינוי מאוד עמוק בתפיסת העולם החילונית, בעיקר הפרוגרסיבית. מה שהשתנה זה שהם רואים בזהויות – דיכוי. זהות לאומית מדכאת מיעוטים. זהות גברים מדכאת נשים. זהות משפחתית מדכאת להט"ב. זה לא נכון. הזהויות מעמידות חוברה ובונות חברה. אבל הם חושבים שזהויות מדכאות ומפלות.
יש כאן המון דימיון. מאשימים אותנו בכל מיני דברים שאנחנו לא מאמינים בהם בעצמנו. מחר תכניסו את כל הנשים למטבח. מצעד השפחות. אנחנו מסתכלים על הנשים שלנו – הן עובדות, יש חיים שוויוניים, אז אנחנו לא מבינים על מה הם מדברים.
אני חושב שהדרך להתמודד עם זה הוא להמשיך בצעדים מתונים ומדודים, והעובדות יעידו שלא כצעקתה. ההידברות קריטית, צריך לעשות מאמץ עצום לכל הידברות, אבל צריך שיהיה נכונות גם בצד השני.
הפחד הפרוגרסיבי מפני שיתוף הדתיים במערכות המדינה
יש נקודה אחרת שמאוד מפחידה את החילוניים. המדינה היתה חילונית מאז הקמתה ועד היום. לא שלא היו דתיים או לא היו מזרחיים, אלא שם חשו שהם מנהלים את המדינה הכי נכון והכי צודק, והם מאפשרים לקבוצות אחרות להיות חלק מהמדינה. לא היתה שותפות,
ההיסטוריה השתנתה. 50 אחוז אם לא יותר מהמדינה זה דתיים ומסורתיים, ואנחנו רוצים שיתוף אמיתי במדינה, בכל המערכות. בקורס טיס, במערכת המשפט, באקדמיה – בכל המערכות. הם מאשימים אותנו ברצון להשתלט, אבל האמת היא שאנחנו רוצים שיתוף.
צביון יהודי למדינה מול חירות הפרט
הסוגיה הגדולה היא האם אנחנו רוצים צביון יהודי למדינה, והרוב הגדול גם החילוני רוצה, ומצד שני אנחנו רוצים חירות לפרט. אני לא רוצה שיכפו אותי לצביון יהודי.
מה שפרטי – שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, ומה שציבורי, צריך לקבוע איפה עובר הקו בין שמירת האופי הקולקטיבי של שבת, לבין חירות הפרט. אפשר לדבר עם חילוניים על הכל. הסטטוס קוו הוא לא קדוש.
גם חילוניים רוצים צביון יהודי, גם דתיים רוצים חירויות הפרט, ובשיחה רציונלית ולא של פחדים ודמיונות אפשר לדבר.
נוסעות מאה אלף מכוניות באיילון. אז השבת הציבורית מתחללת? לא, כי זה פרטיים. ואם יהיה גם אוטובוס של חברה פרטית אז זאת הבעיה שלנו? הויכוח הוא מה ציבורי, מה פרטי ואיפה עובר הקו. ההגדרה היא לא החפץ – האוטובוס, הרכבת, אלא מה זה מייצג. הרכבת מייצגת את מדינת ישראל, וזה אומר שאם היא נוסעת מדינת ישראל לא שומרת שבת.
סוגיית הלהט"ב
סוגיית הלהט"ב היא סוגיה מורכבת וקשה ברמה האינדבדואלית. כאחד שפונים אליו בנושא הזה מכל הארץ, בנים בנות ומשפחות – זו סוגיה כואבת ברמה האינדבדואלית. המאבק הוא לא נגד שום יחיד, להיפך – אנחנו עושים כל מאמץ באמפטיה הכי גדולה בניסיון לעזור לאנשים.
תנועת הלהט"ב חרטה על דגלה לנרמל את התופעה של שני זכרים או שתי נקבות כמשפחה. יש כאן תנועה שחרטה על דגלה לנרמל את הלא נורמלי. משפחה זה היסוד שמעמיד את החברה. זה החיים עד היום והחיים לעתיד. שני זכרים זה לא מביא חיים, הם נאלצים להביא אישה אחרת כדי להמשיך את החיים. והדרך של התנועה זה להשתיק את הנורמה של אבא ואמא שווה משפחה. יש כאן קריאת תיגר על המושג משפחה.
בתפיסה הפרוגרסיבית, העולם עבר מעולם רציונלי של עובדות לעולם של רגשות. בעולם פרוגרסיבי אם אני נעלב אני צודק. זה שקר. החוויה הוסבייקטיבית של נעלב לא הופכת אותו לצודק. אם אתה אומר דבר שהוא אמיתי ולתועלת, גם אם יש מי שיחווה עלבון – זה לא אומר שאתה לא צודק.
אם אתה חושב שמשהו קריטי לקיומה של החברה, לא רק שלא לשתוק – חשוב לדבר! כדאי לראות סרטון מדהים של פרופסור מטיאס מבלגיה, שהוא מסביר שאם יש תופעות שעוסקות בפירוק החברה – השתיקה היא בעצם הסכמה לתהליך הפירוק. אני לא מוכן שהתנועה הזו תערער את הכתר של החרבה. היהדות קידשה את המשפחה. החיבור בין זכר לנקבה, שיר השירים – זה החיבור בין איש לאישה. כל קדושת החיים נמצאת שם. ערעור של זה זה ערעור של כל קדושת ישראל וקדושת החיים.
הריאיון עם פרופסור מטיאס
אז מה יהיה?
בטווח ארוך אני אופטימי, בטווח קצר פחות. בטווח ארוך – חזרנו לארץ לא על מנת לצאת, ואנחנו נתגבר על הכל, אין שום ספק. בעומק, מאחורי כל התבהלות – כשכל התבהלות ירדו ויראו שאף אישה לא הולכת למטבח והיחס ללהט"ב בדיוק הפוך, אמטפיה אדירה לבחורים, ובאולפנות איזו רגישות מדהמה – התבהלה תרד, וככל שהיא תרד נחזור לשיח. יש פערים, ונמצא את הדרך להתפשר. לי ברור שזה מה שיהיה. נמצא את הדרך להמשיך לחיות יחד. לא חזרנו לציון אחרי 2000 שנה כדי להיפרד.
