כדי להתמודד עם המשבר צריך להבין את טענות הצד השני

הרב יגאל לוינשטיין בשיעור סוער לנשים בקריית יובל על הפרוגרס, הבנת הטענות שלו ודרכי ההתמודדות מולו

כדי להתמודד עם המשבר, צריך להבין את  עומק הטענות של הצד השני

יש פה אירוע שלא פגשנו מאז שקמה המדינה. אנחנו צריכים לנסות בכל יכולתנו להבין את התשתית העמוקה של הויכוח, ואז יהיו לנו כלים להתמודד עם זה. הדבר הקל ביותר הוא לעשות דמוניזציה לצד השני, לזלזל ביריב, ובדרך כלל זה מסתיים בלהפסיד במאבק כי אתה לא יודע מה הצד השני רוצה. אני מבקש להיכנס להשקפת העולם של מי שיוצא להפגין ולמחות, וזה בנפשו.

הקו האחרון שאותו תמיד ידענו שלא חוצים היה סרבנות, וגם הקו הזה נשבר. על עצם בניין הבית לא היה ויכוח 120 שנה. על מה להכניס לבית היו ויכוחים מפה ועד הודעה חדשה, אבל לא על עצם הקמת הבית. כבר לפני 120 שנה התחיל הויכוח, בקונגרס הציוני, מה יהיה בתוך הבית, ומיד הקונגרס יצא משליטה. נורדאו הציל את המצב, כשאמר: יש לי הצעה לסדר – אין ויכוח על זה שצריך להקים בית לאומי לעם היהודי. בואו נקים את הבית, ואחר כך נריב. נס גלוי: כל המתוכחים הסכימו, ובזכות זה קם הבית הלאומי. גם אחרי שהבית קם לא היה זמן, הערבים לא נתנו לנו להתוכח. היינו צריכים להיכנס לטנקים ולהילחם ביחד. ברוך ה', המפעל הציוני כל כך הצליח, שבעשרות השנים האחרונות נהייתה תחושה שהמקלט הבטוח נהיה באמת בטוח. האויבים התייאשו מלמחוק אותנו. יש טרור, אבל זה לא איום קיומי.

ואז, כשפתאום היה זמן, נחשפו מחלוקות העומק. על פני השטח הייתה אחדות, ועכשיו התגלו כל המחלוקות.

שתי הטענות העיקריות נגדנו: מיזוגניות ולאומנות

תחזיקו חזק, אני הולך לשתף באופן הכי עמוק שאני מבין מה מבינים בצד השני. הם אומרים בכל מקום: קץ הדמוקרטיה, מדינת הלכה. ישנן שתי טענות: אחת היא המיזוגניה, והשניה היא הלאומנות. עושים מצעד שפחות, ואתן לא יודעות שאתן שפחות. גם אני לא. הברכה השלישית של כולכן מזה 3,000 שנה היא 'שלא עשני שפחה'. אז על מה הם מדברים?!

והטענה שניה – אתם תגרשו את כל הערבים מהארץ. על מה הם מדברים? יש לנו בעיה עם טרוריסטים, אבל ממתי אנחנו גזענים? אנחנו חיים עם ערבים ולא שונאים אף אחד אישית.

כך גם בנושא להט"ב. אנחנו הרי מטפלים בילדים כאלה ועוזרים להם. מאות בנים ובנות שאנחנו אוהבים מאוד ועוזרים להם ככל יכולתנו. איך הופכים אותנו להומופובים ושונאים? בעצם ההצעה שאתה מציע להקים בית נאמן בישראל ולעזור לאנשים כאלה – אתה שונא. מה רוצים מהחיים שלנו?! זה כל כך מופרך שאתה לא מבין מאיפה זה צמח. ומאות אלפים מאמינים בזה!

הפוסט-טרואמה במערב והשפעותיה התרבותיות

מדינת ישראל היא חלק מהעולם המערבי מבחינה תרבותית. העולם המערבי חווה שני טראומות קולקטיביות, והוא נכווה מהם ברמה כזו שהתיקון שהוא עשה מעצב היום את עולם המושגים המערבי. עיקרון אחד הוא הפרדת הדת מהמדינה. הדת הנוצרית שלטה באירופה במשך למעלה מאלף שנה, והיא השתמשה בכוח של המדינה לכפות על הכופרים ועל ההמון את אמונתה. מיסיון, מסעות הצלב, וכדומה. הדת מאמינה שהאמת אצלה, וכל מי שלא מאמין בה צריך לחזור בתשובה, והיא משתמשת בכוח של השלטון לכפות את זה. כך גם האסלאם. הפרדת הדת מהמדינה היא בעיני המערב ההישג הגדול ביותר: מעתה, דת היא עניין פרטי של כל אדם, ולמדינה אין דבר עם הדת. הפרדת הדת מהמדינה זה התהליך הראשון של שחרור האדם.

הגורם השני שגרם הרס וחורבן בעולם הוא הרגש הלאומי. אין דבר שפגע בזכויות אדם יותר מאשר רגש לאומי. או שהלאומיות כבשה עמים אחרים (אימפריאליזם), או ששליטים דיכאו את תושביהם (פאשיזם). מלחמת העולם השניה, ששפכה הכי הרבה דם בהיסטוריה, יצרה טראומה קולקטיבית שאומרת שהמושג לאום שווה גזענות שווה פגיעה בזכויות אדם.

הפתרון של העולם המערבי לשתי הטראומות הוא לקבע בכל מצב את הפרדת הדת מהמדינה, ולשלוט במפלצת הלאומית. להחליש את היסוד הלאומי, כמו באיחוד האירופי, ויותר עמוק: להגדיר מחדש את המושג דמוקרטיה. כשאתם צועקים '64 מנדטים' הצד השני רק נכנס ליותר חרדה. הרוב הוא גזען, והוא יכול להחליט לפגוע בפרטים. מה יגן על המיעוט מהרוב? רק בית משפט עליון שאיננו כפוף לרוב הדמוקרטי. השופטים צריכים לבחור את עצמם, כי הם חייבים להאמין רק בזכויות אדם ולא בשום דבר אחר. בית המשפט חייב להיות מופרד מהרוב, כי הרוב הוא הרגש הלאומי שבמהותו פוגע בזכויות אדם.

אני לא יכול להיות תלוי ברצון הטוב של נבחרי הציבור. אני חייב להיות בטוח שגם אם מחר יהיו 120 מנדטים של פנאטים – יש בית משפט שמאמין רק בעיקרון העל של זכויות אדם. מי יבחר אותם? רק מי שמבין את זה. פרופ' רות גביזון היתה חילוניה, שמאלנית, משפטנית ברמה בין לאומית. היא הקימה את האגודה לזכויות האזרח. כשהציעו אותה כמועמדת לבית המשפט העליון – אהרון ברק פסל אותה. היא בצד שלו מאה אחוז! אבל היא מאמינה בדמוקרטיה של הרוב. היא מאמינה שהרוב יכול לקבוע את ערכי המדינה. אז היא אישה שלא מבינה כלום בדמוקרטיה. היא לא נורמלית, היא חושבת שהכנסת יכולה לחוקק ובית המשפט כפוף לזה! היא רוצה שנחזור לגרמניה!

שאלו רופאה ששבתה בעקבות עילת הסבירות – את פוגעת בחולים, איך את עושה את זה? היא ענתה: היום חוקקו את החוק הראשון של הרייך השלישי. הרייך השלישי!

אנחנו חיים בדור שהאמין בדמוקרטיה במובן של זכויות הרוב. לרוב יש ערכים, והוא מבטא אותם בחקיקה בכנסת, ובית המשפט כפוף לזה. זה מה שהעם רוצה! אבל אחרי מלחמת העולם השניה העולם הבין שהרוב יכול להיות עריץ, ואי אפשר למנוע את זה אלא במנגנון של 'דמוקרטיה מהותנית'. מנגנון שעליון מעל כל העם.

עכשיו אתם מבינים למה הזכות של ילדה אחת בגבעת שמואל שהחליטה שהיא רוצה להיות בכיתה ג – גוברת על הזכויות של כל שאר הכיתה. אז מה אם הם רוב?!

 

התפיסה הפרוגרסיבית: הרגש הוא אמץ המידה, המיעוט תמיד מדוכא

שאלה – אבל הרי בצד השני גם נפגעים? שמירה על הזכויות שלה פוגעות בשאר הפרטים שבכיתה?

כאן נכנסו לתפיסה הפרוגרסיבית. הפוסטמודרנה זה פילוסופיה, והפרוגרס זה מהפכה חברתית על פי תפיסות העולם הפוסטמודרניות. המורה נותנת שיעור וילדה אומרת לה – המורה העלבת אותי. ילדה אומרת לאמא – נעלבתי. מה התגובה הטבעית? לא התכוונתי, ואם פגעתי בך אז סליחה. הפנמנו את המוסר המערבי שלפיו אמת המידה לאמת היא הרגש. כשבכיתה בגבעת שמואל כולם חושבים שבת לא יכולה להיות בן, והיא נפגעת – היא צודקת. בצד אחד ערכי המשפחה, זהות, מהות, ומול זה יש רגש של פגיעה. בעולם פוסטמודרני אין אמת, ולכן מה שנשאר זה התחושה הסובייקטיבית של הפגיעה. היא צודקת!

כל הגדרה – ראוי, נכון, צודק, זהות קולקטיבית – כל מי שנמצא מחוץ לזה חווה דיכוי, הדרה ופגיעה. אם אין אמת – נשארת רק תחושת הדיכוי! עלבון זה דבר נוראי. המלבין פני חברו כאילו שופך דמים. בעולם בלי אמת, כל אמירה שדורשת אמת, גדילה, תיקון – היא חוויה שאין בה כלום חוץ מפגיעה.

לפני עשר שנים התחלתי לדבר על סוגיית הלהט"ב. מי תקף אותי הכי הרבה? הדתיים. היום שיש את זה בכל בית ספר וכל בית, אני מקבל שלוש או ארבע פניות על יום לעזרה.

בני אדם רואים את ההרס שבתפיסת עולם רק כשאתה רואה את ההרס שהיא מחוללת. בלי זה זה נראה לך אמירה עיונית, אבל בני אדם הם נורמלים. כולם הרי יודעים שאיש זה איש ואישה זה אישה. עכשיו טראמפ הודיע שההבטחה שלו לבחירות הבאות זה לחוקק חוק פדרלי שאיש זה איש ואישה זה אישה. איך זה יכול להיות? כי אמריקה התפרקה. על פי החוק ילד בבית ספר יכול לבחור שהוא ילדה, ואסור לפנות אליו אחרת. הוא יכול להחליט שהוא כבשה. הרגש הופך להיות הגדרת הזהות!

אצלנו זה עדיין 'בקטנה', אז אנשים יכולים לומר 'חיה ותן לחיות' ולא מבינים את פוטנציאל ההרס.

השכל יכול לנתח את החיים, אבל הרגש הוא החיים עצמם. לכן אישה, שעולם הרגש שלה יותר מפותח, יכולה להיות מלאך של ממש ויכולה להיפך. ואיש בלי אישה אין לו חיים. אבל בעולם פוסטמודרני אין אמת מידה חוץ מרגשות. כל רגש לגיטימי כל עוד הוא לא פוגע במישהו אחר. הגנה על זכויות אדם היא הזכות לעשות כל דבר שאני מרגיש ולא להרגיש פגוע!

 

הבניה חברתית ושלושת הזהויות המדכאות

לילדים בין גילאי 14 ל-18 יש בלבול הומונרלי עצום. עד 45% מהנוער מספרים על בלבול בנטיות המיניות. אם יש אטמוספרה לעודד את זה – הם נסחפים. אבל זה לא חד ערכי ותמיד יש את שתי הנטיות – איך מצליחים לסחוף? מי שמרגיש בזמן הבלבול ההורמונלי שהוא נמשך 80% לאישה ו-20% לאיש – איך הצליחו לשכנע אותו ללכת עם ה-20%? תפיסת העולם הפרוגרסיבית אומרת שאין מהות, הכל זה הבניה חברתית. אם איש מרגיש שהוא נמשך לנשים – זה לא אוטנטי אלא הבניה. זה נוצר בגלל שרוב האנשים חושבים שזה נורמלי. אז אם אני מרגיש כמו הרוב – זה בגלל הבניה, אבל אם אני לרגע מרגיש הפוך מהרוב – זה האוטנטיות!

הרוב חושבים שלהימשך לאישה זה נורמה. אם אין משהו נכון וזו רק הבניה. אם אין נורמות, באותו רגע המיעוט חווה עלבון אפליה והדרה. זו הגדרה חדשה לאלימות ודיכוי.

יש שלשה מדכאים בעולם: לאומים מדכאים מיעוטים, הגברים מדכאים נשים והסטרייטים מדכאים להט"ב. זה שלוש זהויות הגמוניות, שמדכאות את המיעוט. אז מובנה במציאות שיש דיכוי. מי יגן על הלהט"ב – לא מפני זכויות שיקחו לו, אלא מעצם האמירה שאבא ואמא שווה משפחה? אז בית המשפט יגן תמיד על מי שמרוב מופלה תרבותית.

בשומר חומות אלפי פורעים ניסו לזרוק את היהודים לים. מה קרה להם? שום דבר. בבת ים היה אירוע אחד שיהודים פגעו בערבי, מה קרה להם? הלכו לכלא. אז מה, כל השופטים, הפרקליטים והמפכ"ל רשעים? התשובה היא שבעולם פרוגרסיבי עצם זה שאנחנו יהודים והם ערבים זה אפליה. שאלו את המפכ"ל למה הוא לא עושה כלום, הוא ענה שהערבים מרגישים הזנחה של 75 שנה. שאלו את ראש השב"כ, הוא אמר שהמפכ"ל טועה: זו לא הזנחה אלא הפליה מכוונת!

בדואי אנס ילדה בנגב. יהודי היה עושה דבר כזה – היה נכנס למאסר עולם. הוא קיבל ארבע שנים, ועוד מעט יחזור לאנוס ילדות. לקחו לסיור בנגב את פרקליטות מחוז דרום להראות להם שהנגב הופקר. אבל איך הם מסתכלים על העובדות האלה, איך מתייחסים למיעוטים שהורסים? אנחנו כנראה ממש צריכים לעשות תשובה, תראו כמה אנחנו מדכאים אותם!

אם מבינים את זה, מבינים את המשמעות של התיקון במערכת המשפט. אתה אומר שהרוב יוכל לקבוע – אז אתה אומר שיש טוב, ויש אמת, יש עם יהודי, ואפשר לקבוע את האמת. מה מרגישים בצד השני? היום התחיל הדיכוי והפגיעה בזכויות אדם!

האמת היא שכלאדם אין שום אמת, הוא טובע בשלולית של עצמו. הרב קוק אומר: בהיעדר אידאל כללי לחיים, מתפוצץ האדם על סלע אהבת עצמו. זה פוסטמודרנה. אין אמת, אין אידאל כללי. האדם חי במלוא שיעור קומתו הרגשי, זה אוקיינוס שאין לו סוף. הוא מתפוצץ על סלע אהבת עצמו, כלומר החוויה הרגשית הסובייקטיבית מנהלת את החיים, ושם יש סתירות וסערות ואין סדר. העולם צולל אל תוך עצמו. בעולם אמיתי יש שכל, יש תורה. הם מייצבים את החיים ומכוונים אותם. אבל אם אתה הורג את האמת ואת התורה בגלל מה שאנשים עשו בשמם – נשארת בלי כלום.

מטרת העל היא אינבדואליזם רדיקלי. שחרור מכל ערך. אפשר לחיות ביחד אבל אני לא מחוייב לביחד. לכן התא המשפחתי מתפרק, לא בגלל הביחד – בגלל המחוייבות. אם נעים לי נחיה ביחד, אבל אני לא מחוייב. עצם האמירה עם ישראל הם גזענות ואפליה.

 

רגשי הנחיתות בציבור הדתי והאומץ לומר אמת

לציבור הדתי יש רגשי נחיתות. שאלו אותי למה אני לא מוכן לקרוא לאחדות. ללכת לעצרת, שרשרת של שמאלנים וימנים ערב תשעה באב. אנשים רציניים שאני בקשר איתם ביקשו ממני להצטרף. אמרתי: אני בעד אחדות, אבל אחדות בין שווים. יש פה שני חלקים, אחד שווה יותר ואחד פחות.

הציבור השמאלני חושב על הדתיים הבבונים שהם לא באמת יכולים להיות טייסים בחיל האויר. הם לא יכולים להיות בהייטק ולא לעשות סייבר. הבאנו אתכם לארץ, אפילו בנינו לכם קופת חולים וכביש. אבל את הכסף אנחנו עושים. פשרה צריכה להיות בין שנים שמכבדים זה את זה. בזוגיות שבה הבעל מרגיש מעל אשתו והיא מרגישה סוג ב', וזה בסדר שהיא מדברת כי הוא 'מרשה' לה לדבר – הם לא יגיעו לאחדות באמת. אמרתי לאלו שקראו לי: אתם באמת משוכנעים שלחצי מעם ישראל אין את הכשרונות שיש לכם. זה שעכשיו אתם מסרבים זה הזדמנות מטורפת. אתם תגלו שהחצי השני מסוגל לא פחות מכם לנהל את הכלכלה ואת המקומות הרציניים בצבא.

הפנמנו מאז הקמת המדינה אם לא לפני כן שאנחנו גלגל חמישי בעגלה הציונית. מעולם לא הרגשנו שאנחנו שווה בן שווים. זה רגשי נחיתות היסטוריים, לא משהו אישי. בכל מקום שנותנים לנו להשתלב אנחנו אומרים תודה שאפשרתם לנו. אמרתי לאחד החברים הקרובים שלי – אתה יודע מתי תהיה אחדות? כשתפסיקו להתייחס לחצי מעם ישראל כסוג ב', והוא יתחיל להרגיש שהוא סוג א'.

 

נקודת מפנה היסטורית: הציבור מעז להרים ראש

עכשיו פעם ראשונה שהאליטה שמנהלת את המדינה כבר 75 שנה או 120 שנה הפנתה את כל הכוחות שלה כלפי הציבור שהוא סוג ב', והציבור הזה אמר: לא, אני עושה מה שאני מאמין. זה נולד היום. היום נולד כל מה שמתנגד לכל הפרוגרס: זהות יהודית, ייעוד יהודי, אמת אלוקית כללית, אהבת האדם באמת, ניהול רגשות, הטוב שמונח בעם ישראל, ההבנה שעם ישראל זה ביישנים רחמנים וגומלי חסדים.

התשובה שלנו לפחדים שלהם היא שכל הפחד שלכם מהלאומיות והדת נכון לגמרי – באומות העולם. המבדיל בין ישראל לעמים. הרגש היהודי הלאומי נולד מהמידות של אברהם יצחק ויעקב, ביישנים ענווים גומלי חסדים. אנחנו צריכים תורה להשתלט על רגשי רחמים לא מאוזנים, לא על אכזריות! לכן אנחנו סובלים מהפרוגרס יותר מכולם, וגם באמריקה מי שמוביל את הפרוגרס זה יהודים. כל הסובלים הם פתאום 'גר יתום ואלמנה'.

מאחורי המילים מדינה יהודית עומד משהו עצום. עולם מוסרי, תפיסת עולם שהולכת לגאול את העולם, זה צורת האדם היותר מתוקן, גנוז בזה גם הזכות של מי שאינו בן ישראל להיות שותף למסע ההצלה של העולם האנושי. אם את שייכת לעולם פרוגרסיבי שאין בו צודק כי האחרון שחשב שהוא צודק שפך כל כך הרבה דמים, ואי אפשר לדבר בשם אלוהים כי מי שמדבר בשמו שופך עד היום הכי הרבה דם, מה שנשאר זה נרטיב, זוית ראיה. וזוית הראיה המוסלמית היא שווה. ואז כל סל הערכים שאמרנו הוא אמירה מפלה, כי כל מי שלא שייך לו הוא פחות.

הרב קוק מסביר שבגאולת ישראל יש שני 'הרי ענק' שמעכבים את הגאולה הרוחנית: "את והב בסופה". את זה אותיות אמת אבל בלי האמצע, בלי הנשמה. והב בסופה – אהבה בסופה, בלי גבולות. תרבות שמאתגרת את האמת, ואומרת שאין אמת. אין נשמה, אין ייעוד, אין עולם ערכי, אין טוב ורע – הכל אובייקטיבי. יש רק רגש סובייקטיבי שנפגע. ההכשרה של משכב זכור ושל עריות: הוא חווה אהבה, מי אתה שתעצור אותו?! לכן אישה שרצתה להביא ילד לעולם בלי אבא, ובבית חולים לניאדו סירבו – היא הלכה לבית המשפט, והם אמרו: אם לא נותנים לה היא חווה תחושת אפליה. עצם ההצהרה של בית החולים שפה יש טיפולי פוריות רק לנשים נשואות, גם בלי שאף אחת תבוא, היא פוגענית ומצדיקה קנס של שישים מיליון שקל!

 

75 שנות השתלבות: הדוב השבע והצייד המתחמם

לא יחול שינוי אם לא נשתחרר מהמחלה של רגשי נחיתות. אם מחר תעבדי בחברת הייטק וכולם ידברו על הרפורמה ויגידו שהולכים למחאה – רוב הציבור שלנו לא ידבר. לא באוניברסיטה, לא בהייטק, לא בשום מקום. לרב אבינר יש משל: כל הזמן אנחנו מדברים על השתלבות. משל לדוב וצייד שנפגשו ביער, כשהדוב מת מרעב והצייד קופא מקור. הצייד מסתכל ואומר – וואי איזה פרווה טובה, הדוב מסתכל ואומר – איזה ארוחה דשנה. הדוב טורף את הצייד ובא לציון גואל: הדוב שבע ולצייד חם. קוראים לזה 'ציונות דתית משתלבת'. אני גדלתי בציבור החילוני, האליטה המייסדת של המדינה. אין שם רגשי נחיתות. מרגישים שם שהשמים הם הגבול. לא סופרים אף אחד ממטר. התפיסה אצלי בבית הייתה: מה שקשה עושים מיד. מה שבלתי אפשרי – כנראה יקח קצת יותר זמן.

לפיד אמר כשעבר חוק הסבירות: המחאה רק התחילה. יש פה חלק שבנה את ארץ. הוא שיקר את הטורקים, את הבריטים, אין שום דבר שיעמוד בדרכם.

 

חיבור הקדושה והגבורה

הרב אומר במאמר ירושלים שבחורבן נפרדו הקדושה והגבורה. בשיבת ציון – הקדושה נשארה אצל הקרובים, והגבורה אצל הרחוקים. וירושלים תיבנה כשהקדושה והגבורה יתאחדו. בצד השני זה לא עם אחר, זה חלק מהעם שלנו שהביא לארץ את הגבורה. כל עבודת ה' שלנו היא לחבר את הגבורה והקדושה. העבודה שלנו היא לא רק 'להשתחרר', זה הנכונות לשלם מחיר.

לפני פסח קיבלתי טלפון מבחורה שלמדה אצלנו. סיפרה שראש הפקולטה קרא לה ואמר שמתלוננים עליה שהיא גזענית. שאלה מה הגזענות שלה? ענה לה – את וחברה שלה קוראת להם 'בני דודים'. מה הגזענות בזה?! הן חוות אפליה. ראש הפקולטה אמר לה: פה לא יהיה גזענות. התנאי להמשך הלימודים שלך פה: אני אוסף את כל הבנות, יהודיות וערביות, ואת מתנצלת בפני כולן. שאלה אותי מה היא עושה? אמרתי לה: את עומדת ברגע היסטורי מכונן של עם ישראל ושל הציונות הדתית בכלל. 75 שנה, כולנו ברגע הזה אומרים: אם אתנצל, אוריד רגע את הראש, ואוכל עשרות שנים להיות אחות ולהביא ברכה לעם ישראל. שאלתי אותה: את מסכימה שמה שאמרת הוא גזענות? ענתה שלא. תורת ישראל גזענית? לא. עם ישראל גזעני? לא. את גזענית? לא. אז מה קרה? ענתה לי – גזענות נגדי ונגד הדת שלי. שאלתי אותה: את מוכנה להגיד את זה? ויותר מזה: את מוכנה לשלם את המחיר – שיזרקו אותך מהפקולטה? אמרתי לה שכל האנשים ששינו את העולם היו מוכנים לשלם מחיר על זה שאמרו את האמת. את יכולה להוריד את הראש, זה בסדר. ככה אנחנו נוהגים כבר 75 שנה. אחרת איך נשתלב? זה ירחיק, אנחנו רוצים לקרב. אבל יש רגע מכונן, יש קונה עולמו בשעה אחת. את יכולה לחולל מהפכה וזה יתחיל לבנות את קומת הקודש של עם ישראל.

נפרדנו וסגרנו את הטלפון. לא היו לי הרבה ציפיות. יש לי כל כך הרבה תלמידים שבצבא בכל כך הרבה צמתים היו צריכים להוריד את הראש כדי להתקדם. כל כך הרבה הורידו את הראש, ומי שלא הוריד עף. אחרי ארבעה ימים צלצלה שוב. סיפרה שלקח לה ארבעה ימים להחליט בתוך עצמה שהיא מוכנה לשלם את המחיר. ביקשתי שיחה עם ראש הפקולטה. פחד. נכנסתי ללשכה, ואמרתי לו: מה שקרה כאן זה גזענות נגדי. עם ישראל עם צדיק, תורת ישראל תורת חסד, מה שיש פה זה עלילת דם, וכואב לי שאתה משתף פעולה בעלילת דם נגדי. הפרופסור ענה לה: חוץ מזה שאת גזענית את גם חוצפנית. הם שוחחו 40 דקות, והיא לא ויתרה. אחרי 40 דקות – הפרופסור חושב, ואומר לה: אני חושב שאת צודקת, אני יורד מכל העניין. אמרתי לה: התחלת את המהפכה של העם היהודי.

אם תהיינה מתוך הקהל היושב פה עשר נשים שיהיו כך – תהיה לנו מדינה אחרת. 100 כאלה? וואו. אלף כאלה? זה המשיח בעצמו. תחיית הקודש הישראלית תלויה בנו!

דילוג לתוכן